דרחי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א

פסק דין

בקשת נתבעת לסילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות:

רקע

1. התובעת בוטחה אצל הנתבעת בפוליסת תאונות אישיות [להלן – "הפוליסה"]. הפוליסה מכסה נכות צמיתה עקב תאונה וכן אי כושר עקב תאונה.

2. ביום 23.3.05 נתקלה התובעת במפגע בכביש, מעדה ונחבלה בפניה, ידה הימנית ובברכה [להלן – "התאונה"]. התובעת טופלה בחדר מיון ושם נמצא כי נגרמו לה שבר בכף היד וחבלה בברך. רופאיה המטפלים אישרו לה תקופת אי כושר של חודשיים, עד 23.5.05 [להלן – "התקופה הראשונה"].

3. כעבור למעלה מ – 5 חודשים והחל מ – 6.11.05 מופיעות תלונות מתועדות של התובעת על כאבים ומגבלות בכתפה השמאלית. בהתאם אישרו לה רופאיה חופשות מחלה מ – 6.11.05 ועד 15.4.06 [להלן – "תקופת אי כושר נוספת"].

4. מומחה מטעם התובעת, ד"ר יוסף קובו בדק אותה ומסר ביום 4.12.05 את חוות דעתו. חוות הדעת עוסקת בשתי פגיעות עקב התאונה, לשיטת התובעת, קרי, היד והכתף. מסקנתו של ד"ר קובו בדבר תקופת אי הכושר הראשונה התקבלה על דעת הנתבעת והיא שילמה לתובעת תגמולי ביטוח בהתאם.

5. אך ד"ר קובו הגיע למסקנות נוספות: לדעתו, נגרם בתאונה לא רק שבר בכף היד אלא גם קרע חלקי בשרוול המסובב של כתף שמאל, קרע שהתגלה מאוחר יותר, בבדיקת אולטרא- סאונד מיום 9.11.05. הוא העמיד את נכותה הצמיתה של התובעת על 20% והוסיף 5% עקב גילה והכל לפי תקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז – 1956 [להלן – "התקנות"]. בהתאם, הסיק כי תקופת אי כושר נוספת, עקב מגבלות הכתף, קשורה לתאונה ויש להכיר בה. אשר לנכות צמיתה, העמיד אותה ד"ר קובו על 20% והציע להוסיף 5% לאור גילה של התובעת [להלן – "חוות הדעת הראשונה"].

6. חוות הדעת הראשונה שנמסרה לנתבעת לא הניחה את דעתה ובמכתבה מיום 16.2.06 היא דרשה מהתובעת להמציא לה הסברים מהמומחה לגבי תקופת אי כושר נוספת שלא באה ברצף לתקופת אי הכושר הראשונה. בכותרת המכתב ציינה הנתבעת בין היתר "מבלי לפגוע בטענת ההתיישנות".

7. בחוות דעת נוספת מיום 19.11.06, [להלן – "חוות דעת נוספת"] "בודד" ד"ר קובו את הנכות בכתף, העמיד אותה על 10% והמליץ על הפעלת תקנה 15 לתקנות.

8. הנתבעת דחתה את האמור בחוות הדעת במכתבה מיום 27.6.06. לטענתה אין קשר סיבתי בין המגבלות בכתף והתקופה הנוספת של אי כושר לבין התאונה. זאת למדה היא מהפער בין תקופות אי הכושר וכן מבדיקת רופא מטעמה שהעריך כי המגבלה בכתף נובעת מכאבים כרוניים בצוואר ובכתף, היינו, שלילת אירוע תאונתי כגורם. גם בכותרת מכתב זה ציינה הנתבעת בין השאר "מבלי לפגוע בטענת ההתיישנות".

9. הנתבעת חזרה על עמדותיה במכתבה מיום 28.11.06. הנתבעת לא ראתה לנכון להעמיד את התובעת לבדיקת מומחה מטעמה.

10. התובעת הגישה את תביעתה לבית משפט זה רק ביום 4.12.08. לתביעה שני "ראשים": האחד, דרישת תגמולים בהתאם לשיעור הנכות הצמיתה, יד וכתף גם יחד. השני, דרישת תגמולים בגין תקופת אי הכושר הנוספת.

המחלוקת

11. המחלוקת המרכזית נעוצה בשאלת ההתיישנות של התביעה. לטענת הנתבעת, לאור הלכת אמיתי [ע"א 1806/05, הראל נ' עיזבון המנוח אמיתי ], מתחיל מרוץ ההתיישנות בתביעה מסוג זה ביום קרות מקרה הביטוח, התאונה, קרי, 23.3.05. תקופת ההתיישנות היא בת 3 שנים לאור סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א – 1981 [להלן – "חוק חוזה הביטוח"], ועל כן התיישנה התביעה לכל המאוחר ביום 23.3.08.

12. התובעת אינה חולקת על משכה של תקופת ההתיישנות אלא לטענתה, חלים כללים המאריכים אותה לאור התנהלות הנתבעת בחוסר תום לב, אי בדיקת התובעת באמצעות מומחה מטעמה, הכרה בתקופת אי הכושר הראשונה, היעדר מחלוקת על הנכות בגין הפגיעה ביד ואי העלאת טענת התיישנות אלא לאחר מועד.

13. התובעת מבחינה בין שניים: אשר לתביעה בגין נכות צמיתה, לטענתה התגבשה זו רק בעת מתן חוות הדעת הראשונה של ד"ר קובו, ב – 4.12.05, יתר על כן בעצם התגבשה בעת מתן חוות הדעת הנוספת ב – 19.11.06. לטענתה לא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת על הנזק והיקפו אלא במועדים אלו ולואר מועד הגשת תביעתה, טרם חלפו 3 שנים מאז ועד הגשת התביעה. אשר לתביעה בגין תקופת אי הכושר הנוספת, הרי זו החלה רק ב – 6.11.05 ונמשכה עד 15.4.06 וודאי לא התיישנה בעת הגשת התביעה ב – 4.12.08.

14. התובעת מעלה טענה פרוצדוראלית לגבי עיתוי הגשת הבקשה לסילוק על הסף. בית המשפט החליט בהחלטת ביניים כי בקשות בטענות מקדמיות תוגשנה עד ליום 10.6.09 [החלטת 10.5.09] ואילו בקשה זו הוגשה רק ביום 6.9.09.

דיון

15. אפתח דווקא בטענה הפרוצדוראלית. הנתבעת העלתה טענת התיישנות ב"הזדמנות הראשונה", כבר בעת הגשת כתב הגנתה ועל כך אין חולק. אכן בית המשפט, מטעמי ייעול, קצב מועדים להגשת בקשות בטענות מקדמיות והנתבעת הגישה את בקשתה העצמאית באיחור. יחד עם זאת, מדובר בהחלטת ביניים, לא במועדים שנקבעו בדין ובידי בית המשפט להאריך המועדים שקבע, אם סבור הוא כי הדבר ישרת את יעילות הדיון ולא יפגע בזכויות מהותיות של הצדדים. וכך אני סבורה. לפיכך אני מאריכה את המועד להגשת הבקשה עד למועד בו הוגשה.